מהפך בתפקיד ההורות כשהילדים מתבגרים, והיום נעסוק בשאלה איך להיות הורה למתבגרת שעד לפני רגע שיתפה אותי ועכשיו אני לא יודעת כלום, איך להיות הורה למתבגר שהקשיב לי ועכשיו אני מקשיבה לדלת חדרו שנטרקת שלא לומר עוד רגע נעקרת ואיך להיות הורה לילד שבעבר הלא רחוק רץ לקראתי ושמח לראות אותי ועכשיו מעקם את הפרצוף כמו פוסטר לאזהרה משבץ.
תקופת ההתבגרות מכניסה את המתבגרים וההורים לטלטלה. הילד מבקש חופש, בודק גבולות ומנסה לגבש זהות עצמאית בעוד ההורה חווה בלבול, דאגה ולעיתים גם תחושת אובדן של הקרבה שהייתה מובנת מאליה. הקשר משתנה: השיחות מתמעטות, הדלת לעיתים נסגרת, והעולם החברתי של המתבגר מקבל עדיפות על פני המשפחה. דווקא בתוך השינוי הזה, שבו נדרשת הסתגלות הדדית, חשוב לשמר או לייצר תקשורת טובה, פתוחה ואפקטיבית. איך עושים את זה?
תקשורת טובה עם מתבגרים לא נוצרת דרך נאומים, חקירות או קידוחים אינסופיים, אלא בדיאלוג אמיתי, שיחה אחד על אחד שמבוססת על אותנטיות ורגש. לרוב אנחנו באמת רוצים לנהל שיחה, אך בפועל יוצא לנו נאום שמפעיל באוטומט אצל הילד את מנגנון גילגול העיניים והמתנה שיגמר הרגע שלא נאמר שנשתוק.
כדי שזה יהיה אחרת, חשוב לנהל שיח הדדי שמכיל רגשות מכל הסוגים. הדרך לייצר שיח רגשי ואותנטי היא לשקף לילד איך אתם מרגישים ביחס להתנהגות שלו ולא לתקוף את המעשים עצמם. התוצאה היא שהילד לא יכנס למגננה אלא ישמע את החוויה שלכם לדוגמא: במקום להגיד "אתה לא עוזר בבית" תאמרו "לא נעים לי לחזור לבית מבולגן" במקום להגיד "את אף פעם לא מקשיבה" תגידו "מתסכל אותי כשאני לא מצליחה להעביר את המסר שלי". בדרך הזאת אתם לא מדביקים לו תווית "את אף פעם לא מקשיבה", לא מכלילים "את אף פעם…", לא חורצים את גורלה אלא משאירים פתח רחב מאוד לשינוי הנובע משיח שאינו שיפוטי.
כאשר המתבגר משתף אתכם בקושי, לא תמיד יש צורך לרוץ ולפתור עבורו את הבעיה. לעיתים עצם הידיעה שאתם מקשיבים, מבינים ומכילים את מה שהוא מרגיש מספיקה כדי לחזק אותו. זו מהות הוולידציה (תיקוף) שמעניקה תחושת הבנה וקבלה, גם בלי להסכים עם דרך הפעולה ובלי לשפוט. במקום למהר לתת עצות, נסו פשוט לשקף: "אני מבין שהרגשת אכזבה כשזה קרה", "אני שומעת כמה זה היה מתסכל עבורך". ברגע שהמתבגר חש שמבינים אותו, נבנה אמון שמאפשר המשך דיאלוג קרוב, כן ומשמעותי. ולסיום, כשהמתבגרים שלכם משתפים אתכם דבר ראשון תגידו להם "תודה שבחרת לספר לי" ותזכירו להם כל הזמן שאתם באותו הצד. גם אם אתם לא מסכימים, חושבים אחרת ואפילו מתווכחים תזכירו למתבגרים שאתם באותו הצד.